<h1>שו"ת הרשב"א ח"ה סימן ק"כ</h1>
<h2>דף סא.</h2>
שאלת מי שיש לו יין בעיר שכולה גוים, והוא מתעסק במקום ההוא ויושב שם שנים או שלשה חדשים למקוטעים ועשה יינו שם במרתפו ומפתח בידו, אם הוכשר אותו יין לשתיה כיון שמפתח ביד ישראל או צריך חותם בתוך חותם. תשובה אם ישראל וגוי דרים בחצר אחת כגון שישראל לקח בית בחצרו של גוי, כל זמן שישראל דר שם אפילו חותם ואפילו מפתח אין צריך שהגוי ירא פן יבא הישראל ויתפס כגנב. אבל מה שישראל הולך לעירו ומניח שם יינו והגוי דר שם, אפילו מפתח ביד ישראל אסור שהגוי סוגר הדלת ואינו מתיירא, ולפיכך אסור עד שיהא מפתח וחותם ביד ישראל, וכל שכן אם יש בו חותם בתוך חותם. אבל אם הישראל עומד בחצרו בפני עצמו ואין הגוי דר עמו באותה חצר, היין מותר אף על פי שאין בידו של ישראל אפילו מפתח, לפי שאין חוששין שמא יבואו גנבים בביתו של ישראל כיון (שיש) [שאין] להם שום שייכות באותו בית. וכן מצינו בברייתא סוף פרק רבי ישמעאל במסכת עבודה זרה ת"ר אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של נכרי ומלאהו יין וישראל דר באותו חצר מותר ואף על פי שאין מפתח וחותם בידו בחצר [אחרת] מותר והוא שמפתח וחותם בידו, ולא נאמרו [הדברים אלא] בשוכר או לוקח בית בחצרו של גוי כמו ששנינו באותה ברייתא אבל בישראל העומד בביתו ובחצרו בפני עצמו ואין גוי עמו א"צ כלום.
<h2>דף ע.</h2>
והמתירין הביאו ראיות לדבריהם וחשבו לסתור ראיות האוסרין בטעמים. והנני מציע לך הצעה לפי שכל עיקר תשובתם בנוי עליה, והוא שכל מקום שאמרו (בעל) [נועל] הפונדק אחיד דשא באפיה, היינו דוקא כשנעל מבפנים בענין שאם בא ישראל ליכנס שלא מדעת הגוי מבפנים אינו יכול, דהשתא הוא דלא מירתת הגוי השרוי מבפנים, שאפילו יבא ישראל קודם שיהוי שתימא וסתימא וניגוב שיעשה עצמו כישן ויטעון ישן הייתי, אבל כל שסגר הדלת בלא מנעול הרי זה כפתוח ובחזקת משתמר הוא, דמימר אמר השתא אתי ונכנס ואין מונע. אף על פי שיש מנעול מבפנים, כל שלא ראינוהו שנעל אין חוששין לו, דספיקא דרבנן הוא. ואפשר דבכי הא אפילו בדאורייתא לא חיישינן, דספיקא טובא איכא וגריע מספק ביאה. ותדע לך דהא ספינה אלו הפליגה בים וכן המניח נכרי בחנותו אלו אחיד לדשא חמרא אסור וכדתניא בהדיא בתוספתא [פ"ח ה"ה], ואפילו הכי לא חיישינן וכדמוכח בצריכותא בלילות דרבנן. וכבר ראיה זאת רמוזה בדברי המתירין. ואפשר כי בחצר שהגוי לבדו שרוי שם ואין שם דירה לישראל, שנחוש לכך בלילות לפי שדרכן של בני אדם לסגור דלתות החצירות בלילה בנגר ובמנעול מפחד בלילות לגנבים ולעוברי דרכים וסתמן כפירושן. וזה כדעת הראב"ד ז"ל שכתב בגוי הדר בחצרו של ישראל ואין ישראל דר שם ויש לו לישראל יין בבית אחד שבחצר שהוא מותר אפילו בלא מפתח וחותם, ודוקא ביום אבל בלילה לא. ועוד אני אומר שאין הפרש בין לילה ליום והיין מותר כל שאין שם דלתות נעולות בפנים, ואין אומרים לילה זמן שינה לכל הוא ואין הגוי חושש שמא יבא בלילה. ותדע לך מדגרסינן בפרק השוכר ההוא ישראל וגוי דהוו יתבי בארבא שמע ישראל קל שיפורי דבי שימשי קם סליק אמר רבא חמרא שרי מימר אמר מידכר ליה לחמריה ואתי ואי משום שבתא אמר רבא אמר לי איסור גיורא כי הוינן בארמיותן אמרי יהודאי לא מנטרי שבתא דאי מנטרי כמה כיסי משתכחן בשוקא, מדקאמר משום שבתא אמר לי איסור גיורא וכו', אלמא על כרחין חוץ לתחום הוה וישראל לא אתא בליל שבת ואפילו הכי שריה רבא לחמריה, דאלמא חושש הגוי דאפילו בלילה לא שכב לבו של ישראל על יינו ובא לשומרו וכל שעתא מימר אמר שעתה אתי ולא אמרינן כיון דלילה זמן שינה אין הגוי חושש לביאה משונה. ואפשר שלא אמרה הרב ז"ל אלא באשפה לחלון ודקל וארובה [ס"א ע"א] וכיוצא בהם שאין הגוי מירתת לביאת הבעלים במקום היין ממש לפי שאין רגלי הבעלים שם, אבל במקום שרגלי הבעלים שם הגוי מתיירא שמא יזכרו הבעלים את יינם ויבואו לתוך הבית ממש ומתירא בחשכה כאורה. ותדע לך עוד שהרי שנינו אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של נכרי ומלאהו יין וישראל דר באותו חצר מותר ואף על פי שאין מפתח וחותם בידו, ופירוש אף על פי שהגוי דר שם מדקתני השוכר בית בחצרו ולא קתני השוכר או הלוקח בית מן הגוי, והוא הדין אפילו היה היין נתון בחצר ממש שיש לגוי רשות לעבור ולעמוד שם וכמו שפירש הראב"ד ז"ל, ולא חיישינן כלל אלא אם כן הודיעו שהוא מפליג, והתם מי נימא דניעור כל הלילות ושוכב בצד יינו זה דבר מתמיה, ואפילו הראב"ד ז"ל לא כתב שם כן [אע"פ] שהוא אזיל כרוכלא וכתב בכל מקום שעלה בדעתו ז"ל שיש הפרש בין יום ובין לילה. ועוד אני אומר כי לולא (עין) [שאין] אני כדאי להשיב את הארי אריה דבי עילאי הייתי אומר כי אף מה שכתב רבינו הגדול הראב"ד ז"ל בעובדא דישראל דר בעיליתא וגוי בתחתיתה, ומדקתני דהוה משמע דהכי דרו בה טובא ולא היה ישראל דר בתחתיתה וכיון שכן עד השתא מאן נטריה בלילה, ועוד רחוק לומר שאותו יום היה תחילת העמדת היין שם, אבל מה נעשה וכבר הורה זקן.
מעתה לעיקר הנדון שלפנינו, אם לא נודע בבירור שסגרו בפנים במנעול, אף על פי שהדלת סגורה מבחוץ, כיון שהמפתח ביד ישראל ויכול ליכנס אצל יינו בכל עת שירצה בין ביום ובין בלילה מתיראים הם ליגע אפילו בלילה כההיא דארבא כמו שאמרתי. ומכל מקום איני אומר אלא על סמך מה שאני רואה בכתבך שגוים הללו לא הורשו לאכול ולשתות ממה שבבתים ומתיראים הן מליגע. אבל אלו לא היו מתיראים בכך, אף הם פותחים ונוטלים ושותין ואינן נמנעין מפחד בעלי בתים בין ירגישו בין לא ירגישו. ואפילו חביות סתומות אסורות, שאין הגוי מכוין להזיק כמו שמוכיח מכמה מקומות, אלא להניח להנאת עצמן הן מכוונים. והפרש יש בין חביות של חרס שפתחן למעלה לקנקנים שלנו שהברזא בצדן וכמו שאמרתי. ועוד שלא לילה אחד בלבד לנין שם ושמא חסה עינם על היין שלא לאבדו כדי שיהא שמור להם למועד אשר ירצו לשתותו. (ומה) [זהו מה] שנראה לי בעיקרי הנדון שלפנינו. ולענין איסור שתייתו והנאה שאמרתי, כבר ידעת שהראב"ד ז"ל [לא] אסר בהנאה בכל הנך אלא במפקיד יינו אצל גוי בלא מפתח (מותר) [וחותם], אבל רש"י ז"ל אוסר אפילו בהנאה. ודעתי אינו מכריע את ההרים, ומכל מקום נראה לי שכל שאיסורו מחמת (מקחו) [ספק מגעו] של גוי אסור בהנאה (במקחו) [כמגעו] כדעת רש"י ז"ל וכדעת מי שאוסר סתם יינן בהנאה. ומה שאמר המתיר שחבית אחת פתוחה מתרת חברותיה, אין הדעת מודה לו ואין שמועות מסכימות עמו, חדא שהיינות שונים טעמן זה מזה טעמו של זה אינו כטעמו של זה, ואולי תאותו לשתות מכולם או שמא מחזר הוא אחר היפה שבהן ופותחו ובודק וחוזר ופותח ובודק להיות סומך על היפה שלו. ולא עוד אלא אפילו היה היין כולו אחד אין סומכין בהתירו של זה, שהרי לגין על השולחן ולגין על הדלפקי שהם (פותחין) [פתוחין] ויש בהם יין הרבה, ואפילו הכי כשאמר הגוי מזוג הכל אסור ואפילו חביות סתומות אם שהה כדי שיותך ויגוף. ועוד שאם כן לא היתה המשנה [ס"ט ע"א] שותקת מלומר במניח נכרי בחנותו וקרון וספינה, ואם יש חבית פתוחה וחביות סתומות מותרות. ועוד דתדע לך שאם אתה אומר כן לא הוה ליה לאסור בהנאה במניח נכרי בחנות וקרון וספינה אלא (אחר) [אחד] שעל כל פנים אף כשתמצא לומר שפתח אחד פתח אחר בתחילה והיא תציל על כל השאר, וכל שכן זו שהרי טרח בזו ומה היה לו לטרוח בכולן אחר שיש לו יין, ולפיכך הוו להו חבית בחבית וימכרו לגוי כולן חוץ מדמי חבית הגדולה שבהן שהדין כן (ש)אפילו בודאי יינן וכל שכן בסתם יינן. ואין ראיה מבולשת שנכנסה בשעת שלום (ופתוחות) [דפתוחות] אסורות וסתומות מותרות, (והתם) [דהתם] לאו משום פתוחות אלא טעמא משום (שסותמתן) [שסתימתן] מוכחת עליהן שלא נפתחו שאם פתחו אין חוששין לסתום שהרי אינם מתיראין משום אדם, אבל מי שמתירא שיתפש עליו כגנב או שישלם הזקו חוזר וטורח וסותם. ותדע לך שהרי בבולשת כל חביות סתומות שבעיר מותרות, ומה נעשה לאוצרות יין שכל חביות שבהן סתומות ואיך תציל עליה, ודברים פשוטים אני רואה. וכל שכן בלגין של יין נסך שאינו מציל, שחביב עליהן יינו של ישראל מכל יינות שלהן, וכל שכן שכבר העיד הכתוב [משלי ט'] מים גנובים ימתקו. (ומטה או) [ומש"כ עוד] סבה המצלת איני יודע סבת הענין הזה לחכם בעל הסברא הזו, דאדרבה כשיש סבה יש לו יותר טענה על כניסתו לבל יתפש כגנב, וכל שאינו נתפס כגנב על כניסתו איסורו יותר ברור וזה דבר ברור (ככותל המכתלים) [כביעתא בכותחא], והיינו דכל שיש לו שייכות בבית אף על פי שאין לו שייכות ביין אסור כשאין ישראל דר באותה חצר כמו ששנינו בברייתא [ס"א ע"א] דאחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של גוי. גם מה שאמר שהגוי נאמן לומר לא נגעתי כל שאינו מתיירא (מכולם) [מכלום]. זה אינו, חדא שלא מצינו עדות לגוי באיסורין אלא בעדות אשה בלבד ובמסיח לפי תומו, ואם הוא מתכוין אפילו באשה לא, וכל שכן בשאר איסורין. [ועוד] שאם אתה אומר כן אף גוי בעלמא שלא נכנס שם יעיד ויאמר אני ראיתי אותו שנכנס דלא נגע כלל, ונמצאו הגוים נאמנין על האיסורין. ועוד שאף על פי שאינו מתירא מתשלומיו בוש הוא מנזיקין וכל שכל מגניבתו, וכעין אותה שאמרו בפרק שני דייני גזרות [כתובות ק"ח ע"א] נהי דהנאה לית ליה כיסופא מי לית ליה. ועל הברזות שאמר שהם חותם גמור לו' שהם יושבים להם שעה רבה, ליתא דהסרת הברזא כהסרת המגופה, ויותר נקלה (המגופה מהסרת פתיחת הברזא) [פתיחת הברזא מהסרת המגופה] והנגיבה ואפילו הכי חיישינן לה לדרשב"ג [ס"ט ע"א] לפי שהסימה ניכרת בשל טיט בין מלמעלה בין למטה מה שאין כן בברזא, מצורף לזה ע[ו]ד שנקיבת החור דבר קשה והיינו דאפילו בשל עץ לא חייש לנקיבת החבית בעצמה לפי שהוא קשה לינקב. וקולא של רבי אליעזר [ל"א ע"א] דלא חייש לזיופא, היינו דחותם כמפתח ודבר זה כהלכה, אבל חותם אחד גרידא אפילו לרבי אליעזר [לא סגי], וברזא אינו אלא חותם.
